מילה של המנהל – היא לפעמים מילה

מילה של המנהל היא רק לפעמים מילה

"Plain words like plain people are not always so plain as they seem"

ניתן היה לחשוב כי קיום חוזה הינו הבסיס לקימה של חברה. הבטחה היא הבטחה, מילה היא מילה , התחייבות היא התחייבות.
התורה יחסה למילה כח מהותי מי ,אי עמידה בהתחייבות הינה עבירה
"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה…" (במדבר ל'/ג').
"כל מי שנודר נדר, מצווה להיזהר בדבריו ולחשוב היטב לפני שבועתו שלא יאמר חלילה דבר שעלול לא להתקיים. חז"ל למדו מפסוק זה שמי שנזהר בדיבורו לבל תצא מלה מיותרת מפיו, עליו נאמר:
"ככל היוצא מפיו יעשה" – ברכותיו תתקיימנה, וכל דיבור שהוא אומר ייחשב כ"גזירה" שיש למלאה.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט אהרון ברק עמד על חשיבות העיקרון של כיבוד חוזים ואכיפתם בקובעו: "…דיני החוזים לא באו אך להגביר היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים – ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו – כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1) 221, 278).

יתרה על כך על פי תפיסתו של בית המשפט העליון – כל חיי החברה הינם פסיפס של הסכמות החוזה או האטום ממנו מורכב החומר החברתי,
החוק הוא חוזה בין הצדדים ברמה הציבורית הוא הבנה של אנשים בודדים המבקשים לחיות ביחד על בסיס מערך מוסכמות הינו חוזה חברתי.
נימוסים הם חוזה בין אנשים על מה שמקובל ומה שלא מקובל לעשות בחברה או בחיים האשים.
נישואין הם חוזה בין בני הזוג הקובע את האסור והמותר בין בני הזוג.
התורה היא חוזה בין הקב"ה לעם ישראל.
אם הדברים כל כך ברורים מדוע אין זה כך? (ראה כותרת)
בשנות הקוממיות מדינת ישראל היתה במשבר חקלאי – ענף הפרדסנות קרס היה צורך דחוף להביא משקיעים להציל את החקלאות.

"מסמך קפלן נשלח על רקע משבר חמור שפקד את ענף ההדרים בעקבות מלחמת הקוממיות. עם קום המדינה, הוחלט להשקיע בשיקום ענף ההדרים – שהיה בימים ההם ענף ייצוא מרכזי (נזכור את תפוזי Jaffa) ופרדסנות היתה תחום כלכלי חשוב ביותר. החלטה זו באה חרף השקעות ההון המרובות שהצריך הענף, וזאת נוכח הצורך הדחוף של המדינה במטבע חוץ והפוטנציאל הכלכלי המשמעותי שהיה גלום בעבורה בענף זה (דוד גורביץ ואהרן גרץ התישבות חקלאית עברית בארץ-ישראל: סקירה כללית 47, 60 (1948); אברהם גרנובסקי המשטר הקרקעי בארץ ישראל 254 (1949) (להלן גרנובסקי)). גיוס הון מיהודי התפוצות כמו גם שיקום ענף ההדרים והרחבתו נמנו בין כ"א יעדיה של תכנית הממשלה לפיתוח אינטנסיבי של הארץ, שהוצגו כחלק מקוי היסוד של הממשלה (ראו הודעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון ודברי שר האוצר אליעזר קפלן בדברי הכנסת 1, 56-55, 58 (8.3.49)).

אשר על כן חתמה המדינה על הסכם ל49+49 שנים כאשר נקבע כי התנאים בשני החוזים יהיו זהים – ואולם כאשר מהדרין באה לחדש את החוזה היא הוסיפה המדינה תנאי חדש כי במידה וישונה היעוד של המקרקעין הרי הם יחזרו למנהל. זאת בניגוד גמור לאמור באתו מסמך קפלן.

ואולם לא הרי המנהל כהרי סתם אישות משפטית הרשות רשאית לחזור בה מהמילה.

נקודת האיזון משתנה, מסתמא, עם חלוף העתים. משאין ניתן ברגיל להגדיל את מצאי המקרקעין של המדינה (למעט אולי ייבוש רצועות ים), ועם הופעתם של צרכים חדשים, הנה כדי שיהא באפשרות המדינה לממש את המטרות הטמונות ביסוד סמכותה ואת המדיניות הקרקעית שתיטיב ביותר עם כלל הציבור, מן ההכרח הוא שלמינהל (ולרשות הפיתוח לפניו), תהא אפשרות להשפיע על דרכי הניצול של המקרקעין. חיונית יכולת זו לפעול לגבי זמינותם של המקרקעין לשימושים השונים, בהתאם לצרכים המשתנים (ראו עניין שיח חדש, בעמ' 54-53; יהושע ויסמן "הפרטה מוסוית של מקרקעי ישראל" עיוני משפט כא(3) 525, 530 (1998); קמינצקי, בעמ' 563). בהקשר זה כתב פרופ' ויסמן, כי "מכיון שלא ניתן לצפות מראש את כל תהפוכות הזמן, ראוי כי בניסוח הסכמי חכירה לתקופה ממושכת ישתמשו הצדדים בתניות גמישות העשויות לאפשר התאמה של ההסכם לשינויים שצופן העתיד" (ויסמן החזקה ושימוש, בעמ' 323). דברים אלה תואמים כמובן את ההיגיון ואת השכל הישר. לא למותר להוסיף, כי המדיניות צריך שתבטא צדק חלוקתי, כעולה בעליל מעניין שיח חדש.

ועוד :
ועוד, מן המפורסמות, כי אין רשות ציבורית יכולה להגביל את סמכותה וכוחה בהתחייבות חוזית, באופן השולל ממנה את שיקול-דעתה בתחומים למענם הוענקה לה הסמכות, ולכל התחייבות כזו אין תוקף

אמור מעתה – כולם חייבים להכבד את מילתם למעט אם הם המדינה – היא לא יכולה להגביל את סמכותה.