פס"ד בנושא ארנונה לחניות שלא בתשלום

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
26 נובמבר 2013
עמ"נ 23668-01-13 שפיר נתיב מהיר בע"מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית עמק לוד

לפני כבוד השופט מנחם פינקלשטיין – סג"נ

המערערת
שפיר נתיב מהיר בע"מ

נגד

המשיב
מנהל הארנונה של המועצה האזורית עמק לוד

פסק דין

כללי

1. לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד המועצה האזורית עמק לוד (להלן גם: "המועצה"), מיום 27.11.12, בעניין חיוב הארנונה לשנת 2011 של מתחם "חנה וסע" (להלן גם: "המתחם") הסמוך למחלף שפירים. המתחם מהווה חלק ממיזם "נתיב מהיר" – כביש אגרה שנסלל ממחלף נתב"ג ועד למחלף קיבוץ גלויות (להלן: "הנתיב המהיר"). השאלה העיקרית העולה בערעור נוגעת לסיווגו של המתחם – האם כ"חניונים", כפי שנקבע בהחלטת ועדת הערר, או כ"קרקע תפוסה לשטח מצופה אספלט", כטענת המערערת.

רקע עובדתי

הנתיב המהיר ומתחם "חנה וסע"

2. המערערת, שפיר נתיב מהיר בע"מ, זכתה בשנת 2006 במכרז להקמתו, הפעלתו ותחזוקתו של הנתיב המהיר, בהתאם לחוק נתיבים מהירים, תש"ס-2000 (להלן: "חוק נתיבים מהירים"). לאחר הזכייה במכרז נכרת הסכם זיכיון בין המערערת לבין מדינת ישראל, באמצעות ממשלת ישראל (להלן: "חוזה הזיכיון"), שלפיו התחייבה המערערת, בין היתר, להקים ולהפעיל את הנתיב המהיר; להקים ולהפעיל את מתחם "חנה וסע"; להפעיל שירותי הסעות ממתחם "חנה וסע"; וכן לתכנן, להפעיל ולתחזק את מערכת האגרה. מדובר בהתקשרות ארוכת טווח שנעשתה במתכונת של פרויקט BOT (Build, Operate, Transfer). לפי מתכונת זו, אחראית המערערת למימון, הקמה, אחזקה ותפעול של הפרויקט במשך תקופה של 30 שנים, שבסופה יימסר הפרויקט לידי המדינה ללא תמורה.

3. הנתיב המהיר לתל אביב נסלל, כאמור, ממחלף נתב"ג ועד למחלף קיבוץ גלויות, לאורך כביש מס' 1 ובמקביל לו, במטרה להקל על הכניסה לתל אביב מכיוון מזרח. בנתיב המהיר נוסעים ללא תשלום כלי רכב ונהגים כדלקמן: כלי רכב ציבוריים, כלי רכב רבי תפוסה, וכן נהגים המשאירים את רכבם במתחם "חנה וסע" מבלי שיידרשו לשלם עבור החניה. נהגים אלה עושים שימוש בשירות ההסעות (להלן גם: "שאטלים"), שאותו מעמידה המערערת לשימוש הציבור ללא תשלום. כלי רכב אחרים רשאים לנסוע בנתיב המהיר, בכפוף לתשלום אגרה המשתנה בהתאם לגודש בנתיב, ונעה בין 7 ₪ ל-75 ₪ – בהתאם לקבוע בתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים, תשע"א-2010.

4. מתחם "חנה וסע" הוקם סמוך למחלף שפירים, והוא מכיל למעלה מ-2,000 מקומות חניה. המתחם מחולק לשלושה חלקים – מרכזי, מזרחי ומערבי. לצורך הקמתו יזמה הרשות הממונה לפי חוק נתיבים מהירים את תכנית מח/150. המתחם מוקף בכביש טבעתי, ששטחו כ-15,700 מ"ר, שממנו מתבצעת הגישה אל שלושת חלקי המתחם. בכביש זה ישנה כיכר שממנה יוצאים כבישי הכניסה והיציאה אל כביש מס' 1 (כך גם לפי צילום המתחם שהוגש לבית המשפט). מתחם זה מיועד בעיקר עבור נהגים אשר ישאירו את רכבם וייסעו בשאטלים לתל אביב ולרמת גן, שאותם מפעילה המערערת. הנהגים אשר חונים במתחם, והציבור אשר משתמש בשאטלים, אינם נדרשים לשלם עבור שירותים אלה. בהתאם להוראות הסכם הזיכיון שנחתם בין המערערת לבין מדינת ישראל, מקבלת המערערת מהמדינה תשלום עבור כל כלי רכב שנכנס לחניון בין השעות 6:30 ל-9:30 בבוקר בימים א'-ה', וחונה בחניון עד לאחר 9:30 בבוקר. בעבור כלי רכב שנכנס לאחר 6:30 אך יצא לפני 9:30, וכן בעבור כלי רכב שנכנס למתחם שלא בין השעות 6:30 ל-9:30, או בסופי השבוע – המערערת אינה מקבלת תשלום מהמדינה.

5. ביום 7.1.2011 נפתח לתנועה חלקו המרכזי של המתחם. בחלק זה ממוקמים גם מתקנים טכניים שונים. ביום 3.4.2011 נפתח החלק המזרחי של המתחם, שבו ממוקם גם שטח המתנה לנוסעים. החלק המערבי, שבו גם מרכז פיקוח ובקרה, שטחים טכניים שונים ומשרדים של מנהל המתחם, נותר סגור וחסום לבקשת המדינה, ולא נעשה בו שימוש במהלך שנת 2011.

ההליכים עד כה

6. המערערת חויבה בארנונה בגין המתחם לשנת 2011, לפי הפירוט הבא: אדמת מטעים (20 מ"ר) – 1512 ₪; משרדים ושירותים (2420 מ"ר + 800 מ"ר) – 151,467.60 ₪ + 50,071.80 ₪; סככה (1561 מ"ר) – 27,473.40 ₪; חניון (82,669 מ"ר) – 1,544,257.20 ₪; קרקע תפוסה (3312 מ"ר) – 1523.40 ₪.

7. צו הארנונה של המועצה מגדיר חניונים כך:

"1.17 חניונים
בין אם מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית בתמורה לתשלום".

8. המערערת חלקה על שומת הארנונה לשנת 2011, והגישה בגינה השגה למנהל הארנונה. בהשגה טענה המערערת כי הנתיב המהיר על מרבית חלקיו, ובכלל אלה שטח החניה והכביש הטבעתי, מהווה "רחוב", הפטור מחיוב בארנונה. לחלופין טענה המערערת כי מדובר בחניה הפתוחה לציבור הרחב ללא תשלום, ולכן יש לסווג את המתחם כ"קרקע תפוסה לשטח מצופה אספלט" ולא כ"חניונים". כן ציינה המערערת כי החלק המזרחי של המתחם הוא בחלקו במצב מעטפת (בלתי גמור, ריק ולא מאוכלס), והוסיפה כי החלק המזרחי והחלק המערבי של המתחם סגורים לבקשת המדינה, ולא נעשה בהם שימוש. המערערת טענה כי "טרם הגיעה שעתם להיות מחויבים בארנונה כללית, ולחלופין עליהם להיות פטורים בשל היותם נכסים לא ראויים לשימוש ו/או בהיותם נכסים חדשים לפי תקנה 12(א) ו/או ריקים לפי תקנה 13(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993".

9. מנהל הארנונה דחה טענות אלה. הטענה כי יש לפטור את כל המתחם מארנונה נדחתה, בנימוק שאין קשר בין החניון לבין הנתיב המהיר. גם את הטענה כי מדובר בחניון ללא תשלום דחה מנהל הארנונה, בציינו כי על פי הידוע לו משלמת המדינה למפעיל החניון בגין כל רכב חונה (בהקשר זה דרש מנהל הארנונה מהמערערת לצרף את חוזה הזיכיון). אשר לכביש הטבעתי נקבע כי כביש זה מהווה חלק מהחניון, להבדיל מכביש הכניסה והיציאה אשר לא חויבו בארנונה. עוד הוחלט כי אין כל הסמכה והצדקה לערוך פיצול בין נכסים בשימוש ונכסים שלא בשימוש. גם הטענה כי ישנם במתחם חלקים שאינם ראויים לשימוש נדחתה, תוך הפניה לבקשה לטופס 4 שהגישה המערערת עבור המתחם.

10. המערערת הגישה ערר על החלטת מנהל הארנונה וחזרה על טענותיה בהשגה (יצוין כי במועד הגשת הערר כבר נפתח לשימוש החלק המזרחי של המתחם). בנוגע לטענתה כי המתחם אינו חניון הואיל ולא מתבצעת בו חניה תמורת תשלום, נוספה הפניה לפסיקה שלפיה יש לפרש את המונח "תשלום" בהתאם למבחן השכל הישר, וכן הודגש כי "עסקינן בחניה הפתוחה לציבור הרחב ללא כל תשלום המבוצע על ידו" (ההדגשה במקור). בתגובה לערר השיב מנהל הארנונה כי החניון הוא בתשלום בהתאם לחוזה הזיכיון שבין הצדדים: הכניסה לחניון מותנית ברישום, המועבר להתחשבנות על בסיס חודשי. עוד נטען כי לא הוגשה למועצה בקשה למתן פטור בגין נכס ריק, ועל כן מנהל הארנונה לא דן בנושא. כמו כן, לא התקבלה בקשה לגבי נכס שבנייתו טרם נסתיימה, ועל כל פנים, ניתן טופס 4 המלמד כי הסתיימו כל הליכי הבנייה. כן נטען כי הסיכום שבמסגרת היחסים שבין המדינה לבין המערערת, שלפיו תהיה פתיחה חלקית של מתחם "חנה וסע" בהתאם לנפח הקיבול, אינו מהווה עילה לפטור מארנונה.

11. ועדת הערר קיימה מספר דיונים בערר, וביום 27.11.12, לאחר הגשת סיכומים, נתנה החלטה קצרה בערר. בשאלה העיקרית קבעה הוועדה:

"החניון הינו חניון בתשלום (אם כי עקיף) מעצם היותו חלק מתנאי המכרז שעל היזמים היה להעמיד לרשות הציבור על מנת שיוכלו לגבות את המגיע להם ממכוניות שמשתמשות בנתיב המהיר. אין החניון מהווה חניון בפני עצמו שחברת שפיר "התנדבה" להעמיד לרשות הציבור ללא תשלום".
אשר לשימוש החלקי בחניון החליטה הוועדה:
"…המועצה תבוא לקראת העוררים לאחר שיתקבלו תצהירים חתומים על גודל השטח ותאריך תחילת [ה]שימוש בו, והעוררים ימלאו טפסים כנדרש – תפטור המועצה את העוררים מהחלק היחסי במיסים לתקופה שלא היו בשימוש – כדין "נכס ריק" ".
בעניין הכביש הטבעתי קבעה הוועדה כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהחניון, וציינה כי את כבישי הכניסה והיציאה הראשיים פטרה המועצה מראש מחיוב בארנונה.

12. על החלטה זו הוגש הערעור. בשל טעות שנפלה בקביעת התיק לדיון, לא הוגשו בתיק עיקרי טיעון, אלא תגובה מטעם המערערת ותשובה שבה התבקשה המערערת להגיב לטענות המשיב. התקיימו שלוש ישיבות בתיק, והצדדים אף ניסו להגיע לפתרון מוסכם בהידברות ביניהם. ואולם, ביום 1.9.13 הודיעו הצדדים כי לא הגיעו לפשרה, וביקשו כי בית המשפט ייתן פסק דין בערעור.

עיקרי טענות המערערת

13. המערערת טענה כי ועדת הערר שגתה כשסיווגה את מתחם "חנה וסע" תחת סיווג "חניונים", החל על מקומות שבהם החניה נעשית בתמורה לתשלום. לפי הטענה, החניה במתחם זה אינה נעשית בתמורה לתשלום. המערערת טענה כי לפי הפסיקה, יש לפרש את המונח "תשלום" על פי מבחן השכל הישר. העובדה כי הכניסה למתחם היא חופשית, וכי אין קופה בכניסה, מלמדת לטענת המערערת שאין מדובר בחניה בתמורה לתשלום. עוד טענה המערערת כי התשלום שמקבלת המערערת מהמדינה בגין כלי הרכב אשר נכנסים למתחם בשעות הבוקר, כמפורט לעיל – אינו תשלום שניתן כתמורה לחניה, אלא תשלום בתמורה להפחתת הלחץ על הכניסות לתל אביב והמרכז. זאת משום שנהג המחנה את רכבו במתחם נמנע מלהיכנס עם רכבו לאזור תל אביב והסביבה, ובכך תורם להפחתת הלחץ והדוחק בכניסה לאזור זה בשעות העומס. כן נטען כי בכל מקרה, התשלום הוא גם עבור הפעלת שירות השאטלים, הפועלים לטובת ציבור המשתמשים, ללא תמורה.
המערערת ציינה כי אין לה כל שליטה על שיעור התשלום שאותו היא מקבלת. שיעור התשלום נקבע מראש על ידי מדינת ישראל במסגרת המכרז, ומדובר במחיר קבוע שאינו משתנה. התשלום הוא זהה עבור כלי רכב שחנה במתחם לזמן קצר ועבור כלי רכב שחנה במקום במשך שעות ארוכות.
עמדתה של המערערת היא שחניה בתמורה לתשלום היא מצב שבו מקבל זכות החניה ("המשתמש") משלם תשלום תמורת החניה, בצורה ישירה ובהתאם לאורך השימוש בשירות. במקרה דנן לא מתקיימים למעשה שלושה אלה: מקבל זכות החניה אינו הגורם המשלם (אלא המדינה), התשלום אינו נעשה בתמורה לחניה (אלא בתמורה להפחתת העומס), והתשלום אינו בהתאם לאורך השימוש בשירות (אלא תשלום קבוע).
המערערת ציינה כי על פי הפסיקה, כאשר ישנן שתי פרשנויות אפשריות לצו הארנונה, יש ללכת בדרך הפרשנית המקלה על הנישום, דהיינו בהתאם לפרשנותה של המערערת.

14. יצוין כי בתשובה שהגישה המערערת, לאחר שהמשיב הגיש את תגובתו, טענה המערערת לראשונה כי התשלומים המשולמים על ידי המדינה בעבור חניית כלי רכב במתחם נועדו הן למימון מערך השאטלים והן להשבת עלויות ההקמה של פרויקט הנתיב המהיר (באותו עניין ציינה המערערת כי הכנסותיו של הזכיין מהפעלת המיזם מגיעות הן מתשלומי האגרה מציבור המשתמשים בנתיב המהיר והן באמצעות קבלת תשלומים מהמדינה עבור משתמשים אשר עושים שימוש במיזם ובמתקניו). בתגובה ביקש המשיב למחוק טענה זו, בנימוק שמדובר בהרחבת חזית. המשיב טען כי היה על המערערת להציג בפני ועדת הערר את התחשיב הכלכלי שלה, ומשסירבה המערערת לעשות כן – וזאת אף בדיון שנערך בבית משפט זה – אין לאפשר לה לטעון טענה זו בפני בית המשפט.

15. המערערת הפנתה לבקשה שהגישה המועצה לשרי הפנים והאוצר עוד בשנת 2009, לשינוי צו הארנונה והוספת סיווג חדש: "קרקע תפוסה המשמשת לחניית כלי רכב שעיקר שימושה שלא בתשלום (ישיר או עקיף) ואינה חלק מבניין", בתעריף דומה לתעריף שבו חויבה המערערת. המערערת טענה כי בקשה זו מעידה על כך שהמועצה ידעה כי סיווג "חניונים" שבצו הארנונה בנוסחו הנוכחי אינו מאפשר לה לחייב בארנונה את מתחם "חנה וסע".

16. ביום 9.6.13 הגישה המערערת בקשה להוספת אסמכתה – מסמכים הנוגעים לחיובו של מתחם "חנה וסע" בארנונה לשנת 2013. בתמצית, המערערת הגישה השגה על חיוב המתחם גם בשנים 2012 ו-2013, ובשנת 2013 קיבל המשיב את השגתה, אך קבע כי יש לחייב את המתחם לא כ"קרקע תפוסה לשטח מצופה אספלט", כטענתה, אלא כ"משרדים שירותים ומסחר" – תעריף הגבוה פי כמה מתעריף "חניונים" (שבו חויבה בשנים 2011 ו-2012). המערערת טענה כי על בית המשפט לראות בתשובתו של מנהל הארנונה להשגה לשנת 2013 – הודאת בעל דין בכך שהמתחם אינו "חניון" כמשמעות המונח בצו הארנונה. ביחס לטענת המשיב כי חל שינוי בנסיבות בשנת 2013, טענה המערערת כי בשנת 2013 אמנם נפתחה במתחם שטיפה ידנית של כלי רכב, ואולם אין מדובר בשינוי נסיבות דרמטי, שכן כבר בשנת 2011 נערכו במתחם מספר "אירועים" בנושא רכב.

17. גם ביום 25.6.13 ביקשה המערערת להוסיף תימוכין – מכתב מהייעוץ המשפטי בעיריית חיפה, בדבר מדיניות חיוב חניונים בתשלום ארנונה כללית בעיריית חיפה. לפי המכתב, סיווג "חניונים" בצו הארנונה של עיריית חיפה זהה לסיווג "חניונים" שבצו הארנונה נושא הערעור. באותו מכתב נכתב:

"בהתאם להוראות החקיקה והפסיקה הרלוונטית, מסווגים חניונים {בין שהם מקורים (מבונים) ובין שאינם (שטחי קרקע)} בתחומי העיר חיפה, כחניונים בתשלום, רק מקום בו עסקינן בשטחים המשמשים לחנייה מזדמנת וחופשית ללקוחות הנמנים על הציבור הרחב וזאת תמורת תשלום מצד ציבור החונים (שעתי/יומי).
עמדת עיריית חיפה הינה, שרק מקום בו אכן מתקיימים בשטחי החניה סממנים של חנייה מזדמנת תמורת תשלום מצד ציבור החונים, המתאפיינים, בין היתר, בקיום ביתן שמירה בכניסה לחניון (בוטקה) – המהווה על פי רוב עמדת תשלום עבור החנייה, מקומות חנייה פתוחים (שאינם מסומנים ומיועדים לחנייה ייחודית של גורמים שונים) – ניתן לסווגם בפריט חניונים בתשלום" [ההדגשות במקור].

יצוין כי במסגרת אותה בקשה ביקשה המערערת מבית המשפט להורות למועצה למסור לה פרטים נוספים. ואולם, אין מדובר בעתירה מינהלית, כי אם בערעור מינהלי, ומכל מקום, הצדדים ביקשו כי בית המשפט ייתן פסק דין בערעור, כך שממילא לא עמדה המערערת על בקשתה זו.

18. בעניין החלק המערבי של המתחם, שכלל לא נפתח לשימוש בשנת 2011, טענה המערערת כי יש לתת בגינו פטור מוחלט מארנונה, עד למועד הפעלתו. כזכור, ניתן בגין חלק זה של המתחם פטור לנכס ריק – המוגבל לשישה חודשים. לפי הטענה, פטור לנכס ריק ניתן למבנה, בעוד שבענייננו מדובר בקרקע. כדי לקבוע שמדובר בקרקע תפוסה, שאותה ניתן לחייב בארנונה, צריכים להתקיים שני תנאים – חזקה ושימוש. לפי הטענה, המערערת הייתה מנועה מלעשות שימוש בחלק המערבי בהוראת המדינה. נטען כי מניעות לעשות שימוש בהוראת המדינה, כמוה כמניעות תכנונית. משכך, חרף העובדה שניתן לשטח טופס 4, אין לחייבו בארנונה, וזאת עד למועד הפעלתו. המערערת הפנתה בעניין זה לבג"ץ 129/84 פרופיל חן בע"מ ואח' נ' המועצה המקומית יבנה ואח', פ"ד לח(4) 413 (1984) (להלן: "פרשת פרופיל חן").

כן נטען כי את הפטור יש לתת גם לשטחי הגינון, איי התנועה ושטחים אחרים בחלק המערבי של המתחם שהיה סגור לשימוש, ולא רק לשטחי החניה.

19. בעניין הכביש הטבעתי טענה המערערת כי כביש זה אינו חלק ממתחם החניה, שכן אין מדובר בשטחי מעבר ותמרון בתוך חניון, אלא בחלק מכלל הכבישים לתל אביב ולירושלים. לפי הטענה, כשם שאין לחייב את כביש הנתיב המהיר, שהוא רחוב לכל דבר לעניין, כך גם אין לחייב את הכביש הטבעתי.

20. במסגרת התשובה שהגישה, יצאה המערערת נגד העובדה שהרכב ועדת הערר שדן בעניינה לא כלל אף משפטן, ושההחלטה שניתנה הייתה החלטה קצרה ביותר. לפי הטענה, מדובר בסוגיות משפטיות שמן הראוי היה להידרש אליהן לעומקן. בנסיבות אלה טענה המערערת כי עקרון אי ההתערבות החל ברגיל, אינו חל במלוא עוצמתו במקרה הנדון.
עיקרי טענות המשיב

21. באשר לסיווג מתחם "חנה וסע" כ "חניון", טען המשיב כי בדין נקבע סיווג זה, שכן החניה במתחם נעשית בתמורה לתשלום. המשיב טען כי חוזה הזיכיון כולל שתי תמורות עיקריות בגין החניה: האחת, תמורה המשולמת לבעל הזיכיון על ידי נהגים הנוסעים בנתיב המהיר. לפי הטענה, במחיר הנסיעה בנתיב המהיר מגולמת, לפי חוק נתיבים מהירים, התמורה עבור הקמת המערכת כולה, הפעלתה, מימונה ומסירתה למדינה במצב טוב בסוף תקופת ההפעלה. המחיר שזכאי הזכיין לגבות עבור הנסיעה כולל גם את מחיר החניה בחניון ("התשלום העקיף"). השנייה, התמורה שמשלמת המדינה בגין כל רכב שחונה במתחם בשעות הבוקר ("התשלום הישיר"). המשיב ציין כי במסגרת התשלום הישיר שילמה המדינה למערערת, נכון לסוף שנת 2011, למעלה מ-11 מיליון ₪. התשלום קבוע במפורש בסעיף 13.10 לחוזה הזיכיון, שכותרתו: "תשלום מהמדינה בגין החניית כלי רכב בחניון".
לצד שתי תמורות עיקריות אלה, קובע חוזה הזיכיון תמורה שלישית: לפי סעיף 13.11 לחוזה הזיכיון, המערערת תגבה 50 ₪ ליום בגין כל רכב אשר יימצא בחניון לאחר שעות הפעילות של החניון, ותעביר תשלום זה למדינה.

22. המשיב טען כי יש לדחות את עמדת המערערת, המתבססת על העדרה של קופה בכניסה ועל כך שהמשתמש הישיר (הנהג) אינו משלם ישירות עבור הזכות לחנות במתחם. לפי הטענה, אין כל דרישה בדין כי התשלום יהיה ממקבל השירות או באמצעות קופה בכניסה. המשיב טען כי לפי הפסיקה, לא צורת התשלום היא הקובעת. כל סוג של תשלום בעבור חניה, וכל הסדר חניה אשר מקל על החניה ברשות המקומית, ייחשבו לצורך העניין כחניון בתשלום. לתמיכה בעמדתו כי מדובר בחניה בתשלום, הפנה המשיב למספר פסקי דין, וביקש בין היתר ללמוד גם מפסקי דין העוסקים בתחום שאינו נוגע ישירות לענייננו – דיני רישוי עסקים (הפסיקה תיבחן בהמשך הדברים). מפסקי דין אלה ניתן ללמוד לטענתו כי חניה תיחשב כחניה בתשלום גם כשאין מדובר בתשלום ישיר על ידי המשתמש באמצעות קופה שבכניסה לחניון, וגם כשמדובר בתשלום המבוצע רק בחלק משעות היממה.

23. בעניין הבקשות לשינוי צו הארנונה, שהוגשו לאישור השרים בשנים 2011-2009 ובמסגרתן ביקש המשיב להוסיף סיווג חדש הנוגע לחנייה הנעשית שלא בתשלום, טען המשיב כי אין ללמוד מבקשות אלה את המבוקש על ידי המערערת. המשיב הדגיש כי המועצה ציינה במסגרת הבקשות כי אין בהן כדי להוסיף ארנונה על זו הנגבית. כן טען כי הבקשה נועדה להוציא מכלל ספק את תחום השטחים שבין רציפי החניה של נישומים שונים. נטען גם כי הכוונה ב"תשלום עקיף" הייתה למצב שבו דמי שכירות של שוכר בקניון כוללים גם תשלום עבור החניה של הלקוחות שלו. כן נטען כי עצם הגשת הבקשות, שלא אושרו, אינה יכולה ללמד על פרשנותו של צו הארנונה לענייננו.

24. בעניין החיוב בארנונה לשנת 2013 טען המשיב כי אין מדובר כלל בהודאת בעל דין, שכן המצב העובדתי ביחס לשנת 2013 שונה מהמצב העובדתי הנכון לשנים הקודמות. בכלל זה ציין המשיב כי "החניון הפך להיות קזינו, שטיפת מכוניות, תערוכה למכוניות, הכל מופיע באינטרנט… שניים מבין אלה שעשו שם אירועים ביקשו רישיון עסק וכך נודע לנו" (פרוטוקול הדיון מיום 26.6.13, ע' 13).

25. הגם שאין חולק כי מדובר במקום המיועד לחניה (המחלוקת כאמור היא בשאלת התשלום), ביקש המשיב להדגיש מספר נתונים: המתחם הוא לצרכי חניה על פי תב"ע מח/150; הבקשה להיתר היא לחניון; הרשות הממונה לפי חוק נתיבים מהירים יצאה למכרז למפעיל לחניון; בסיום העבודות הוצא טופס 4 לחניון; המערערת הגישה בקשה וניתן רישיון עסק לחניון; בפועל משמש המתחם לחניון.

26. כן ציין המשיב את הנתונים הבאים: הקריטריון לבחירת החברה הזוכה במכרז היה סכום המענק שהזוכה תדרוש מהמדינה. המדינה קבעה, באמצעות אומדן, כי סכומו המרבי של המענק שיוענק לחברה הזוכה הוא 100 מיליון ₪. במסגרת הצעתה במכרז, ויתרה המערערת על קבלת מענק מהמדינה, ואף הציעה לשלם למדינה תמלוגים בסך 182 מיליון ₪ עבור הפעלת הנתיב המהיר.

27. בעניין פרשנות דיני הארנונה טען המשיב כי פרשנות זו, ככל פרשנות של דבר חקיקה, צריכה להיעשות בהתאם לתכלית החקיקה. אין לקבל את טענת המערערת שלפיה יש לפרש דינים אלה "לטובת הנישום".

28. באשר לטענה כי יש לפטור מחיוב בארנונה את שטחי המתחם שטרם נפתחו לשימוש, טען המשיב כי מישור היחסים שבין המדינה לבין המערערת – הוא נפרד ואיננו נוגע לענייננו. המשיב מפנה לפסיקה ולספרו של ה' רוסטוביץ "ארנונה עירונית" (מהדורה חמישית, התשס"ח-2007) (להלן: "רוסטוביץ"), שמהאמור בהם עולה כי כל עוד בנייתו של בניין טרם הושלמה ואין גם אפשרות ליהנות ממנו, אין לחייב בגינו בארנונה; יום תחילתו של בניין הוא היום שבו הוא ראוי לשימוש שיועד לו. כן הפנה המשיב לפסיקה שלפיה ניתן לראות במועד קבלת טופס 4 ראיה לכאורה שהנכס ראוי לשימוש. המשיב טען כי המערערת אישרה שסיימה את הבנייה ושכל המתחם ראוי לשימוש, לא סתרה את החזקה הטמונה בקבלת טופס 4, ולפיכך בדין דחתה ועדת הערר את טענת המערערת. עוד בעניין זה ציין המשיב כי ועדת הערר נתנה הנחה של נכס ריק (הנחה המוגבלת לשישה חודשים), מבלי שהוגשה בקשה לפטור מסוג זה. המשיב סבור כי ועדת הערר שגתה בעניין זה, אך בחר לדבריו שלא להגיש ערעור בנושא.

יצוין כי במהלך הדיון האחרון בערעור (26.6.13) טען המשיב שתי טענות נוספות. האחת, כי אין מדובר במגרש שלא בשימוש, שכן אין מדובר במקרה של קרקע שיש עליה זכויות בנייה, שניתן לבנות עליה – ולא בנו עליה. השנייה, כי אין מדובר במגרש שעמד ריק, אלא במגרש ששליש ממנו בלבד עמד ריק. דהיינו, המשיב טען בשלב זה כי אין לפצל את המתחם לחלקים בשאלת השימוש שנעשה במקום.

29. באשר לכביש הטבעתי, טען המשיב כי החלטתה של ועדת הערר מבוססת על עמדתה הברורה של הפסיקה בנושא, והדגיש כי הוועדה לא חייבה בארנונה את דרכי הכניסה אל החניון והיציאה ממנו. לטענת המשיב, גם אם הכביש הטבעתי משמש לצרכים נוספים, כגון הגעה אל תחנת האוטובוס שבמתחם, הורדת נוסעים ויציאה מהמתחם – וזאת מבלי שבוצעה חניה במקום – הרי שעדיין מדובר בחלק מהחניון, ויש לחייבו ככזה.

30. המשיב טען עוד כי החלטת הוועדה, מתומצתת ככל שתהיה, מתייחסת למעשה לכל הטענות שהיו בפניה. הוועדה קיבלה לידיה את המסמכים הרלוונטיים, קיימה מספר דיונים במשך כשנה, ביררה את המחלוקות לעומקן, הביאה את הצדדים להסכמות בנושאים מסוימים, והכריעה בעניינים שנותרו במחלוקת.

דיון והכרעה

האם מדובר בחניה בתשלום?

31. מתחם "חנה וסע", המהווה חלק ממיזם הנתיב המהיר, הוא מתחם חניה בלתי שגרתי, ראשון מסוגו במדינת ישראל. השאלה העיקרית בענייננו היא האם יש לסווגו כ"חניונים" (תעריף 19.25 ₪ למ"ר נכון לצו הארנונה לשנת 2012 – לא הוגש הצו לשנת 2011), או כ"קרקע תפוסה לשטח מצופה אספלט" (תעריף 3.61 ₪ למ"ר בשנת 2012). כאמור, הגדרת "חניונים" קובעת:

"בין אם מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית בתמורה לתשלום".
בענייננו, חלוקים הצדדים בשאלה האם בכל הנוגע לדין הארנונה מתבצעת במתחם חניה בתמורה לתשלום. לאחר עיון ושיקול – מקובלת עליי במחלוקת זו עמדת המשיב, וסבור אני כי אכן מתבצעת במתחם "חנה וסע" חניה בתמורה לתשלום, כפי שאבאר להלן.

32. נקודת המוצא בפרשנותו של חוק מס, ככל חוק אחר, תימצא בלשונו. קביעת המשמעות המשפטית של חוק מס, מבין מגוון המשמעויות הלשוניות שלו, תיעשה על פי התכלית המונחת ביסוד חקיקתו (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד ל"ט (2) 70, 75 (1985). בית המשפט העליון התייחס, לא אחת, לתכלית המונחת ביסוד קביעת סיווג מיוחד לחניונים בצווי הארנונה של הרשויות המקומיות. כך למשל, באחד העניינים – נקבע (מפי השופט ד' חשין):

"הבטחת הכנסה לאוצר הרשות הציבורית היא התכלית שביסוד חקיקת מס, אך אין היא התכלית היחידה. לצידה של תכלית זו באים חוקי המס להגשים גם מטרות חברתיות. כך בקבען סיווג מיוחד לחניונים, מבקשות הרשויות המקומיות, שבתחומיהן קיימת מצוקת חניה, לעודד הקמתם של חניונים אשר יקלו על מצוקה זו" (בר"ם 5299/05 עיריית רמת גן נ' אורי חן, פסקה 5, מיום 2.11.06).

33. גם ברע"א 10463/02 חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה (14.5.06) התייחס בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיא מ' חשין) לתכלית התעריף הנמוך המוחל על חניונים לצורך תשלום ארנונה:

".. מצב החניה בערים – בייחוד בגדולות שבהן ובייחוד-שבייחוד במרכזים שבהן – מצב בלתי נסבל הוא, ובהיעדר חניה סובלים בעלי החנויות וסובלת העיר כולה. נאספו אפוא פרנסי העיר והחליטו, כי להקלה על האוכלוסיה ובמטרה לעודד הקמתם של חניונים יש ונכון להפחית ארנונה על "חניונים". ביודענו כך, נדע אף – לכאורה – מי מבין כל החניונים למיניהם הוא החניון שלארנונה. וכך נאמר: חניון שלענייננו הוא נכס מקרקעין שייעודו, על דרך העיקרון, לשמש את הציבור לחניה זמנית ומתחלפת" (בפסקה 2 לפסק דינו).

34. השאלה מהו "תשלום" בהקשר של דיני הארנונה נדונה, בין היתר, בע"א 8838/02 אבי גולדהמר נ' עיריית חיפה (מיום 20.9.06, להלן: "פרשת גולדהמר"). באותו עניין דובר בחניון שבקומת המרתף של בניין "חלונות הסיטי" בחיפה. המערערים החזיקו בשטחי משרדים בבניין, וכן במקומות חניה אשר נקנו או הושכרו מבעלי הבניין והחניון. מקומות החניה סומנו ושימשו אך ורק את מחזיקיהם. המערערים חויבו בגין מקומות החניה בתעריף הקבוע בצו הארנונה לסיווג "מרתף", במסגרת פריט שימוש של "עסקים אחרים", וטענתם הייתה כי יש לחייבם בתעריף נמוך יותר – הקבוע בצו הארנונה לסיווג "חניון". הגדרת הסיווג "חניון" הייתה: "בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

באותו עניין נפסק (בדעת רוב של השופטת נאור), כי ביחס לדיני הארנונה יש לפרש את המונח "תשלום" על פי "מבחן השכל הישר, או: ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות". בהתאם לכך נקבע כי כאשר אדם רוכש מקום חניה והוא חונה במקום שבבעלותו, לא ניתן לומר כי החניה נעשית תמורת תשלום. בהמשך נאמר:

"תהא אשר תהא התשובה לשאלה מהו תשלום שוטף בחניון (לפי שעה, תשלום יומי, תשלום חודשי וכו'), הרי שימוש בנכס שנרכש אינו שימוש "בתשלום" (בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת נאור).

באותו עניין לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלה הכללית מהו "חניון", אך השופטת נאור הוסיפה את הדברים הבאים:

"ואולם, ניתן לומר כי כאשר מדובר במחזיק המשתמש בנכס לשם מתן שירותי חניה בתשלום והנכס המוחזק על ידו כולל עשרות מקומות חניה, עשוי הדבר לשמש אינדיקציה למסקנה כי מדובר ב"חניון" (מבחינת סיווגו לארנונה) (בפסקה 8 לפסק דינה).

35. המערערת סבורה כי מבחן השכל הישר תומך בעמדתה שלפיה במקרה דנן אין מדובר בחניה המתבצעת בתמורה לתשלום. זאת, משום שאין קופה בכניסה למתחם, והחניה במתחם פתוחה לציבור הרחב ללא תשלום מצידו. המערערת טוענת כי להשקפתה כלל לא מתבצע תשלום עבור החניה, אך מוסיפה שגם אם מתקיים תשלום כזה, העובדה כי אין הוא מתבצע ישירות על ידי ציבור החונים, וכן העובדה כי שיעורו אינו נקבע לפי משך החניה, מעידות על כך שאין מדובר בחניה בתמורה לתשלום.

36. אין בידיי לקבל את טענות המערערת. אינני סבור כי פרשנות המונח "בתשלום" בהתאם למבחן השכל הישר, מחייבת את קיומה של קופה בכניסה למתחם החניה. אכן, במרבית החניונים המוכרים – קיימת קופה בכניסה אליהם. ואולם, אין מדובר בענייננו במתחם חניה שגרתי, ולכן אין להחליט בענייננו באמצעות השוואה מלאה למגרש חניה טיפוסי. יש לשקול את מכלול הנתונים הקיימים בענייננו (וביניהם הנתון שלפיו לא קיימת קופה בכניסה למתחם), ולהחליט, לפי מבחן השכל הישר, האם מתקיים תשלום בנסיבות הספציפיות.

37. איני שותף גם לדעה כי תשלום עבור חניה חייב להתבצע על ידי הנהג שהחנה את רכבו. לא מצאתי לכך דרישה בדין, ודרישה כזו אף אינה מחויבת לפי מבחן השכל הישר. כך למשל, ברור הדבר שאם אדם מחנה את רכבו בחניון, ומעסיקו של אותו אדם הוא שמתקשר ישירות עם החניון ומשלם בעבור חניה זו – מדובר ב"תשלום" בעד החניה. נראה שגם תשלום בשיעור קבוע, שאינו מחושב לפי מספר השעות של משך החניה, נחשב בגדר "תשלום", לפי מבחן השכל הישר.

38. המשיב טען בערעור כי אכן נעשה בענייננו תשלום בתמורה לחניה במתחם. האחד ישיר, לפי סעיף 13.10 לחוזה הזיכיון:

"13.10 תשלום מהמדינה בגין החניית כלי רכב בחניון
13.10.1 עם קבלת אישור המדינה על סיום עבודות הבניה, המדינה תשלם לזכיין סך של 10 ₪ לכל כלי רכב שייכנס לחניון בימים א' – ה' בין השעות 06:30 – 09:30 ויחנה בחניון עד לאחר השעה 09:30 בגין אותו היום שבו נכנס הרכב לחניון".
[ההדגשות במקור]

לכך יש להוסיף את ההוראה הבאה –

"13.12 תשלום ממשתמשים בגין כלי רכב שנכנס לחניון
13.12.1 הזכיין לא יהיה זכאי לתשלום ממשתמשים בגין כלי רכב שנכנס לחניון, למעט על פי סעיף 13.11, אלא אם הורתה המדינה לזכיין לגבות תשלום כאמור".
[ההדגשות במקור]
(סעיף 13.11 עוסק בתשלום שגובה הזכיין ממשתמשים בגין כל רכב אשר נמצא בחניון לאחר שעות הפעילות של החניון. הזכיין יעביר תשלום זה (50 ₪) למדינה).

זהו התשלום שאותו ציין המשיב בתשובה להשגה ובכתב התשובה שהגיש לוועדת הערר.

התשלום השני הוא תשלום עקיף, והוא התשלום שעמד ביסוד ההנמקה להחלטת ועדת הערר. תשלום זה נעשה במסגרת האגרה שגובה המערערת בגין השימוש בנתיב המהיר לפי סעיף 13.6 לחוזה הזיכיון:

"13.6 גביית אגרה ממשתמשים בנתיב המהיר
13.6.1 עם קבלת אישור המדינה על סיום עבודות הבניה, הזכיין יגבה אגרה מהמשתמשים בנתיב המהיר בהתאם לחוק נתיבים מהירים, בכפוף להוראות הדין ובהתאם לחוזה הזיכיון".
[ההדגשות במקור]

39. מן הראוי לציין כי טענות המערערת בעניין התשלום "התפתחו" ככל שהתקדם ההליך:

בהשגה טענה המערערת כי "עסקינן בחניה הפתוחה לציבור הרחב ללא כל תשלום".

בכתב הערר לוועדת הערר הדגישה המערערת כי "עסקינן בחניה הפתוחה לציבור הרחב ללא כל תשלום המבוצע על ידו". לא נטען שם מפורשות כי לא מבוצע כל תשלום עבור החניה, אלא נאמר כי אין מבוצע תשלום על ידי הציבור הרחב.

בדיון שנערך ביום 11.9.11 בוועדת הערר (ע' 2 לפרוטוקול) נאמר כך:
"עו"ד כץ: אני מסכים, אך טענתנו היא בפשטות: מבחן החניון בתשלום, ה[ו]א אך ורק אם יש קופה בכניסה! או חניון מזדמנים או לא"
עו"ד זלצר [יו"ר הוועדה]: מהיכן הטענה שחניון בתשלום מחייב קופה בכניסה?
עו"ד כץ: מבחן השכל הישר מחייב קופה בכניסה לחניון…"

בדיון שנערך ביום 23.9.12 בוועדת הערר (ע' 11 לפרוטוקול) התייחס עו"ד כץ לתשלום שמשלמת המדינה:
"בוודאי שהתקבול הזה מהמדינה לא יכול להתפרש ע"י המועצה כיוצר איזה שהיא עילה של חניון בתשלום כי א. הסכום הזה הוא לא כולו מיוחד לחניה וגם מה שמיוחס הוא רק חלק מצומצם משעות היום".

בהודעת הערעור טענה המערערת כי התשלום שהיא מקבלת מהמדינה בגין כלי הרכב שנכנסים למתחם בשעות הבוקר אינו תשלום שניתן כתמורה לחניה, אלא תשלום בתמורה להפחתת הלחץ על הכניסות לתל אביב והמרכז, וכי בכל מקרה, התשלום הוא גם עבור הפעלת שירות השאטלים.

בתשובה שהגישה המערערת לתגובת המשיב, טענה המערערת לראשונה באופן מפורש כי התשלומים האמורים המשולמים על ידי המדינה נועדו גם להשבת עלויות ההקמה של פרויקט הנתיב המהיר. המשיב התנגד להעלאת הטענה בשלב מאוחר וציין כי המערערת נמנעה מלהגיש תחשיב כלכלי אשר יבסס טענה זו. אכן, טענה זו לא הועלתה בפני ועדת הערר, ואף לא הובאה בפני בית משפט זה בעת הגשת הודעת הערעור. איני סבור כי ניתן להעלותה בשלב כה מאוחר, אך גם אילו סברתי כי ניתן לעשות כן, העלאת הטענה ללא תימוכין מספקים (כגון תחשיב כלכלי), אינה מאפשרת בחינה רצינית שלה.

יצוין עוד כי המערערת ריכזה את עיקר תשומת הלב להדיפת הטענה כי ישנו תשלום ישיר עבור החניה. המערערת לא התייחסה בדבריה לתשלום שהיווה את הבסיס להנמקתה של ועדת הערר – בדבר התשלום העקיף – דהיינו, הטענה כי האגרה המשולמת על ידי הנוסעים בנתיב המהיר כוללת גם רכיב של תשלום עבור הפעלת החניה. אכן, עיקר הטענות במסגרת הליך זה התרכזו סביב התשלום הישיר, ולא סביב התשלום העקיף. התשלום העקיף עמד אמנם ביסוד החלטת הוועדה, והמשיב הביא אותו כחלק מתגובתו, ואולם נראה כי שני הצדדים שמו את הדגש בהליך דנן על התשלום הישיר, וכך ייעשה גם במסגרת פסק דין זה.

40. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבור אני כי עמדתו של המשיב היא אשר עולה בקנה אחד עם מבחן השכל הישר. אכן, לפנינו מתחם חניה שבו אין קופה רושמת בכניסה, ושציבור המשתמשים במתחם אינו נדרש לשלם בגין החניה. ואולם, בכך אין מתמצות העובדות הרלוונטיות לבחינת השאלה שעל הפרק. בראש ובראשונה אין להתעלם מן התשלום אשר מעבירה המדינה למערערת בגין חניית כלי רכב, בהתאם לחוזה הזיכיון. באשר לתשלום זה העלתה המערערת מספר פרמטרים, המוליכים לשיטתה למסקנה כי אין מדובר בתשלום עבור החניה: התשלום אינו מבוצע על ידי המשתמש; התשלום אינו מבוצע לאורך כל שעות היום, אלא רק בגין כלי רכב הנכנסים למתחם בשעות הבוקר, ולכן אין הוא מהווה תשלום עבור החניה, אלא עבור הפחתת העומס על הכניסה לתל אביב וסביבתה; התשלום הוא גם עבור הפעלת השאטלים; גובה התשלום הוא קבוע ולא בהתאם למשך החניה; גובה התשלום אינו נקבע על ידי המערערת.

41. כבר ציינתי לעיל כי דעתי היא שגם תשלום אשר אינו משולם ישירות על ידי המשתמש, וכן תשלום ששיעורו אינו נקבע לפי משך החניה, ייחשבו שניהם לענייננו בגדר "תשלום" לפי מבחן השכל הישר. טענה "מושכת" יותר נסמכה על כך שהתשלום אינו מבוצע לאורך כל שעות היום, אלא רק בשעות הבוקר. עובדה זו מעידה לפי הנטען שמדובר בתשלום עבור שירות אחר, הפחתת העומס על הכניסה לתל אביב וסביבתה, ולא בתשלום עבור שירותי חניה. ואולם, סבור אני כי גם בעניין זה יש לדחות את טענת המערערת. לדעתי, גם תשלום חלקי, דהיינו תשלום בעד חניה המתבצע רק בחלק משעות היממה, יש לראותו לעניין הארנונה כ"תשלום". טול למשל חניון אשר פועל באזור עסקים ומציב שמירה בכניסה אליו; בעל החניון גובה תשלום רק בשעות הפעילות של העסקים, ובוחר שלא להעסיק שומר ביתר שעות היממה, וכן מותיר את הפתח לחניון פתוח. לדעתי, גם חניון כזה ייחשב לצורך דיני הארנונה ולפי תכליתם – כמקום שבו מתבצעת חניה בתמורה לתשלום.

42. בהקשר זה הפנה המשיב להכרעת הדין בעמ"ק (ראשל"צ) 2436/02 מ"י נ' מתן שירותי אחזקה וניהול בע"מ (מיום 8.12.02). המדובר בהליך פלילי שבו יוחסה לנאשמים עבירה של אי קיום תנאי מוקדם לרישיון (העדר מאבטח), בניגוד להוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968. הצדדים היו חלוקים בשאלה, האם מדובר בעסק טעון רישיון, שכן מדובר בתנאי לחלות הוראות החוק. בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ו-1995 (כיום – צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013), בפריט 8.6(ה) לתוספת נקבע כעסק טעון רישוי: "חניון ששטחו קטן מ-500 מ"ר, אם הכניסה אליו מותנית בתשלום". באותו עניין טענו הנאשמים, בין היתר, כי החניון פתוח לציבור, לחניה כנגד תשלום, רק בחלק משעות היום, וכי הפעילות של גביית תשלום מהציבור הרחב היא שולית, בשים לב לכך שחלק הארי של משתמשי החניון זכאים לחנות בו ללא תשלום (מכוח בעלותם בחניות שבחניון או מכוח התקשרות ישירה עם הבעלים). ואולם, בית המשפט קבע (גם אם למעלה מן הצורך), כי גם אם התשלום נעשה רק על ידי חלק מציבור החונים, ורק בחלק משעות היממה, מדובר בעסק טעון רישוי מכוח פריט 8.6(ה) לתוספת. דהיינו, גם אם התשלום מבוצע רק בחלק משעות היממה, נקבע כי מדובר בחניון שהכניסה אליו מותנית בתשלום.

43. המערערת טענה כי אין ללמוד מהכרעת דין זו, בנימוק כי "השאלה העיקרית שם הייתה האם העובדה שחלק מהחניון הוא חניה בתשלום וחלק אחר איננו בתשלום לאור כך שלחלק מהאנשים יש בעלות בנכס או הסדר עם הבעלים, בעוד בענייננו מדובר במצב בו הציבור הרחב המשתמש במתחם אינו משלם בגין החניה" (ס' 74 לתשובת המערערת). כן נטען כי אין לעשות השוואה בין ענייני רישוי עסקים לבין ארנונה כללית. אכן, בהכרעת הדין קבע בית המשפט תחילה כי לא ניתן לחלק את החניון בהתאם לבעלויות במקומות החניה, ולכן מדובר בעסק טעון רישוי מכוח פריט אחר, פריט 8.6(ב) לתוספת ("חניון ששטחו מעל 500 מ"ר"). אך בהמשך קבע בית המשפט, בנוסף, כי החניון הוא עסק טעון רישוי גם מכוח פריט 8.6(ה) לתוספת, כאמור לעיל. זאת ועוד – הכרעת דין זו לא הוזכרה ביחס לטענת המערערת כי התשלום אינו מתבצע על ידי הציבור הרחב, אלא ביחס לטענתה כי התשלום מתבצע רק בחלק משעות היממה. באותו עניין קבע בית המשפט כי גם חניון כזה ייחשב כחניון שהכניסה אליו מותנית בתשלום. המערערת טענה כי אין ללמוד לענייננו מפסיקה העוסקת ברישוי עסקים. בעניין זה דעתי שונה. הפסיקה שאליה הפנה המשיב היא הכרעת דין בהליך פלילי. ההכרעה כי מדובר בחניון שהכניסה אליו מותנית בתשלום, גם אם התשלום נעשה בחלק משעות היממה, משמעותה הרשעתו של אדם בהליך פלילי. בנסיבות אלה סבור אני כי ניתן ללמוד גם מפסיקה זו לענייננו.

44. זאת ועוד, אמנם לא הובאו בפניי נתונים מפורטים בעניין הרגלי החניה במתחם, ואולם הדעת נותנת שחלק בלתי מבוטל מציבור החונים במתחם עובד בתל אביב או בסביבתה, ועושה דרכו חזרה למתחם בתום יום העבודה. יוצא אפוא כי התשלום מוגדר אמנם רק בגין רכב שנכנס למתחם בשעות הבוקר, ואולם בפועל הוא מבוצע עבור כלי רכב הנשארים במתחם למשך כל יום העבודה.

45. אכן, מטרת המיזם כולו היא הפחתת העומס בכניסה לתל אביב וסביבתה. מתחם "חנה וסע" הוא חלק ממיזם הנתיב המהיר, והוא ממלא חלק חשוב בהגשמת מטרה זו. למתחם אין קיום נפרד. יחד עם זאת עולה שכאמצעי להגשמת מטרה חשובה זו, משלמת המדינה למערערת עבור חניית כלי רכב במתחם. כלומר, גם אם מטרתה של המדינה היא הפחתת העומס, אחד האמצעים להשגת המטרה הוא התשלום בעבור החניה.

46. באשר לטענה כי התשלום המועבר על ידי המדינה למערערת לפי סעיף 13.10.1 לחוזה מהווה גם תשלום עבור הפעלת שירות השאטלים – טענה זו משמעותה היא כי התשלום הוא לא רק בגין החניה, ואין בה כדי לשלול תשלום בגין החניה.

47. כאמור לעיל, התכלית שביסוד קביעת סיווג מיוחד ל"חניונים" – בתעריף נמוך מסיווגים אחרים – הייתה עידוד פתרונות חניה בתחום הרשות המקומית, כשהרעיון היה יצירת סירקולציה של מקומות חניה. רשויות מקומיות ביקשו לעודד מתחמי חניה שבהם חונה הציבור הרחב, להבדיל ממתחמי חניה שבהם מקומות חניה השמורים למחזיקים מסוימים. בענייננו מדובר במתחם שבו מקומות החניה מיועדים לציבור הרחב, ואין הם שמורים לאדם מסוים. יחד עם זאת, חלק מייחודיותו של המתחם היא בכך שאין הוא בא לפתור מצוקת חניה בתחום הרשות המקומית שבה מצוי המתחם, אלא בתחומי רשויות מקומיות אחרות. דהיינו, מתחם "חנה וסע" לא נועד לפתור מצוקת חניה של המועצה האזורית עמק לוד, אלא מצוקת חניה וכן עומס תחבורתי בתחומי תל אביב רבתי. מדובר אפוא במתחם חניה ייחודי. ואולם, אינני סבור כי בכך יש כדי להוציא את המתחם מגדר הסיווג "חניונים". זאת הואיל ומקומות החניה שבו מיועדים כאמור לציבור הרחב כמפורט לעיל.

48. עוד יצוין כי בשונה מהמקרים האחרים שנדונו בפסיקה בעניין סיווגם של חניונים, שם ביקשו נישומים להחיל את הסיווג "חניונים" כדי להפחית מגובה החיוב, הרי שבענייננו סיווג "חניונים" הוא הסיווג הגבוה, שממנו מבקשת המערערת להימנע. ואולם, גם בנסיבות אלה, השאלה המשפטית נותרת אותה שאלה – האם מתבצעת חניה בתמורה לתשלום, לפי מבחן השכל הישר?

49. אינני רואה מקום להרחיב בעניין הבקשות שהגיש המשיב לשינוי צו הארנונה, אשר במסגרתן ביקש המשיב להוסיף סיווג חדש הנוגע לחנייה הנעשית שלא בתשלום. המשיב הכחיש כל קשר בין הבקשות לבין מתחם "חנה וסע". ואולם, גם אם יש קשר בין הדברים, וכיוצא בזה גם אם צפה המשיב מחלוקת משפטית בעניין וביקש לצאת ידי ספק, אין בכך כדי להעלות או להוריד. פרשנות הדין נתונה לבית המשפט ולא למשיב, ובהתאם לפרשנות זו, מתבצעת במתחם "חנה וסע" חניה בתמורה לתשלום.

50. באשר לחיוב המתחם בשנת 2013, הרי שמדובר בהחלטה נפרדת של המשיב. המשיב טען כי אותה החלטה ניתנה בנסיבות עובדתיות שונות, והמערערת טענה כי אין מדובר בשינוי נסיבות משמעותי. ברי כי השאלה האם מדובר בשינוי נסיבות מהותי, אם לאו, אינה נתונה לפתחו של בית משפט זה במסגרת ההליך דנן, בוודאי כשלא הונחו לפניי מלוא הנתונים הרלוונטיים. באשר למסמך מטעם הייעוץ המשפטי בעיריית חיפה – לא ראיתי בו תרומה ממשית להליך זה.

51. בסיכומו של פרק זה, סבור אני כי מתקיימת במתחם "חנה וסע" חניה בתמורה לתשלום, ולפיכך יש לחייב את המתחם בסיווג "חניונים".

פטור לחלק המערבי של המתחם

52. ועדת הערר קבעה כי המועצה תבוא לקראת המערערת ותפטור את חלקי המתחם שלא היו בשימוש, לתקופה שלא היו בשימוש, כדין "נכס ריק". ואולם, מדובר בפטור המוגבל לשישה חודשים. מכוח החלטה זו, היה החלק המזרחי של המתחם פטור מארנונה עד למועד פתיחתו בתחילת חודש אפריל 2011. לעומתו, החלק המערבי של המתחם, אשר לא נפתח לשימוש בשנת 2011, חויב בארנונה בתום ששת חודשי הפטור. בערעור זה טענה המערערת כי אין לחייב בארנונה את החלק המערבי של המתחם, וזאת גם במהלך המחצית השנייה של שנת 2011.

53. בהשגה ובערר שהגישה המערערת נטען כי "טרם הגיעה שעתם [של החלק המזרחי והחלק המערבי של המתחם] להיות מחויבים בארנונה כללית, ולחלופין עליהם להיות פטורים בשל היותם נכסים לא ראויים לשימוש ו/או בהיותם נכסים חדשים לפי תקנה 12(א) ו/או ריקים לפי תקנה 13(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993". יצוין כי המערערת לא פירטה במסגרת כתב הערר מדוע טרם הגיעה שעתם של חלקים אלה להיות מחויבים בארנונה. כמו כן, התקנות שאליהן הפנתה המערערת עניינן בהנחות שניתנות לבניין ריק, בעוד שבענייננו מדובר בקרקע – ולא בבניין. בתשובתו לערר ציין המשיב כי לא הוגשו למועצה בקשה לפטור בגין נכס ריק או בקשה לנכס שבנייתו טרם נסתיימה, והדגיש כי ניתן טופס 4 למתחם. כן צוין כי הסיכום שבין המדינה לבין המערערת, בדבר הפעלה מדורגת של המתחם, אינו מהווה עילה לפטור מארנונה. במהלך הדיון בוועדת הערר טען ב"כ המשיב כי אין לפצל נכס ולומר שמשתמשים רק בחלק ממנו (11.9.11, ע' 3). ב"כ המערערת טען מנגד כי לצורך חיוב קרקע תפוסה בארנונה, צריכים להתקיים חזקה ושימוש. משאין שימוש, לא ניתן לחייב בארנונה (שם). בהמשך הדיונים ציין ב"כ המשיב כי המשיב לא ידע מראש על כך שהמתחם ייפתח בהדרגה, והוסיף כי אם היה מקבל לידיו אישור על כך שהמדינה ביקשה מהמערערת שלא לפתוח את החלק המערבי של המתחם, היה דורש מהמדינה, ולא מהמערערת, לשלם ארנונה עבור חלק זה עד לפתיחתו. באותו מעמד שאל יו"ר ועדת הערר את ב"כ המשיב אם קיימת למועצה הסמכות בחוק לפצל את חיוב המתחם, כך שחלקים ממנו יחויבו רק בגין חלק מחודשי השנה. ב"כ המשיב השיב על שאלה זו בחיוב, וציין כי העניין נתון לשיקול דעתה של המועצה (פרוטוקול מיום 23.9.12, ע' 7). כאמור, החלטת ועדת הערר הייתה שהמועצה תבוא לקראת המערערת ותיתן לה פטור לנכס ריק לשישה חודשים, לפי טענתה החלופית של המערערת (הגם שלא הוגשה למשיב בקשה לפטור מסוג זה). הוועדה לא נימקה מדוע לא ניתן פטור מארנונה עד למועד פתיחת החלק המערבי של המתחם.

54. במסגרת הערעור טענה המערערת כי החלק המערבי של החניון אינו מהווה "קרקע תפוסה", משום שלא מתקיים בו "שימוש", ומסיבה זו לא ניתן לחייבו בארנונה. מנגד טען המשיב כי ניתן טופס 4 למתחם כולו, לרבות החלק המערבי שלו, וכי יש לחייב בניין בארנונה החל מהיום שבו הוא ראוי לשימוש שיועד לו. יושם אל לב, כי המערערת מתייחסת בטענתה למבחן החל על קרקע, בעוד המשיב מתייחס בדבריו למבחן החל על בניין.

55. חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") קובע בסעיף 8(א):
"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס" [ההדגשה אינה במקור].

יצוין כי סעיף 8(א) הנ"ל, וכל "פרק ד': רשויות מקומיות" לחוק ההסדרים חלים גם על מועצות אזוריות ובכללן המועצה האזורית עמק לוד, בהתאם לסעיף 7 לחוק ולצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958.
בהתאם לסעיף 7 לחוק ההסדרים יש לפרש את המונחים "נכסים" ו"אדמת בנין" המופיעים בסעיף 8(א), וכן מונחים נוספים הנוגעים לענייננו – "בנין", "אדמה חקלאית", ו"קרקע תפוסה" – כמשמעותם בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות").
בסעיף 269 לפקודת העיריות נקבעו למעשה שני סוגים נכסים – בניינים וקרקעות. הקרקעות חולקו ל"סוגי משנה" – קרקע תפוסה, אדמה חקלאית, אדמת בניין, וקרקע שעיקר שימושה עם מבנה.
בענייננו נראה כי אין מחלוקת שמדובר בנכס שהוא בגדר קרקע ולא בניין (המשיב אמנם התייחס בטענתו למבחן החל על "בניין", ואולם מובן כי לא היה בכוונתו לטעון שמדובר בעניינו בנכס מסוג "בניין").
המונח "קרקע תפוסה" מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות כדלקמן:

"כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין."

בענייננו אין מדובר באדמה חקלאית, או בקרקע שעיקר שימושה עם מבנה. אם מתקיימים בקרקע התנאים בדבר חזקה ושימוש, אזי תסווג הקרקע כ"קרקע תפוסה". אם לאו, תסווג הקרקע כ"אדמת בניין", שבגינה לא ניתן לחייב בארנונה לפי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, שזוהי הגדרתה:

"כל קרקע שבתחום העיריה שאינה לא בנין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה"

הצדדים לא טענו בדבר ההחזקה בקרקע, ולכן נותר לבחון רק את שאלת השימוש בה.

56. פרשנות המונח "שימוש" בהקשר של הגדרת "קרקע תפוסה" נדון בפרשת פרופיל חן (שם). באותו עניין היו העותרות בעלים של חלקה ששטחה 24 דונם. על החלקה היו קיימים שני מבנים: האחד בשטח של כשלושה דונם והשני בשטח של 560 מ"ר. בפתיחת אותו הליך היה המבנה הגדול בבחינת חורבה נטושה. בשלב מאוחר יותר נמסר המבנה לחזקתם של אחרים לשיפוצו, לצורך שימוש עתידי. לא הייתה מחלוקת כי העותרות אינן משתמשות במבנים או בשטח הבלתי בנוי למטרה כלשהי. ואולם, המועצה המקומית יבנה טענה כי גם הזכות לשימוש כמוה כשימוש בפועל. בית המשפט העליון דחה טענה זו:
"פירוש זה אינו מקובל עליי. לו התכוון המחוקק לפירוש זה, היה משתמש בביטוי אחר כגון "הזכות להחזיק" או "הזכות להשתמש" בקרקע.
יתרה מזו, "שימוש בקרקע" חייב להתבטא בפעולה חיצונית, המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים" (ע' 417).
(ראו גם: בר"ם 6239/04 רפאל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ נ' שושנה ויירון, מנהלת הארנונה של עיריית קריית ים, מיום 21.4.05).

57. כפי שניתן לראות, בית המשפט העליון דחה במפורש את הטענה כי הזכות לשימוש כמוה כשימוש בפועל. לפיכך, אין לקבל את טענת המשיב שלפיה עם קבלת טופס 4 נוצרת חזקה כי הנכס ראוי לשימוש, וכל עוד לא נסתרה חזקה זו, די בכך כדי לחייב בארנונה (יצוין שוב כי עמדת המשיב התבססה על מבחן שאינו נוגע לענייננו – המבחן להשתת ארנונה על "בניין" (ראו בעניין זה רוסטוביץ, ע' 325-322).

58. בדיון האחרון בערעור (26.6.13) טען ב"כ המשיב כי אין מדובר במגרש שלא בשימוש, שכן אין מדובר בקרקע שיש עליה זכויות בניה, אשר ניתן לבנות עליה – ולא בנו עליה. אין בידי לקבל טענה זו. התרחיש המתואר בטענתו של ב"כ המשיב אינו התרחיש היחיד לסיווגה של קרקע כ"אדמת בניין". מדובר במבחן כללי, אשר מיושם על כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. אוסיף כי עמדת המשיב עד אותו שלב בהליך הייתה כי די בכך שהנכס ראוי לשימוש – ואם לא נעשה שימוש בנכס, מסיבה הנעוצה ביחסים שבין המערערת למדינה, אין זה מעניינו. המשיב לא טען לשימוש בפועל בחלק המערבי של המתחם.

59. עוד נטען בדיון ביום 26.6.13 כי אין לפצל את מתחם "חנה וסע" לחלקים בשאלת השימוש שנעשה במקום. ואולם, ב"כ המשיב העלה טענה זו גם במהלך הדיון בוועדת הערר (פרוטוקול מיום 11.9.11, ע' 3). הוועדה, בהחלטתה להעניק פטור לנכס ריק, הכירה למעשה בפיצול המתחם לחלקים. משלא הגיש המשיב ערעור על החלטת הוועדה, אין הוא יכול לטעון במסגרת הליך זה, קל וחומר בסופו של הליך זה, כי אין לפצל את המתחם לחלקים.

60. סיכומו של פרק זה הוא שהחלק המערבי של מתחם "חנה וסע" אינו בר חיוב בארנונה בשנת 2011. הפטור יינתן לכלל השטחים בחלק המערבי (לרבות שטחי גינון ואיי תנועה).

הכביש הטבעתי

61. ביחס לכביש הטבעתי, שממנו מתבצעת הגישה אל מקומות החניה, קבעה ועדת הערר כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהחניון. המערערת ערערה על קביעה זו, ואילו המשיב טען כי אין מקום להתערבות בה. בעניין זה הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת המערערת, כפי שיפורט להלן.

62. סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע, כאמור לעיל, כי "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה…". סעיף 269 לפקודת העיריות מגדיר "נכסים":

"בנינים וקרקעות שבתחום העירייה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב;"
"רחוב" מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות בזו הלשון:
"רחוב – לרבות כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, היטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן דרך כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שבה עובר הכביש, שטחי השיקום הנופי בכביש ובדרך שבה הוא עובר, וכל מיתקן בתחום הכביש והדרך, למעט בנין, הדרוש במישרין לגביית האגרה, ההיטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישה ופסקאות (1) ו-(2) לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], תשל"ב-1972, וכן מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה".

אין חולק כי בנושא חיוב בארנונה, יש לפנות להגדרה זו של המונח "רחוב". עם זאת יצוין כי במספר פסקי דין הנוגעים לחיוב בארנונה פנו בתי המשפט גם לפרשנות הקבועה בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הפרשנות"):

"'רחוב' או 'דרך' – לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו" [ההדגשה אינה במקור].

לעניין זה ראו עמ"נ (ת"א) 264/05 רשות שדות התעופה נ' מנהל הארנונה בע"מ, מיום 3.12.06, ע' 6 (ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נמחק לנוכח חתימה על הסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט – בר"ם 171/07); עמ"נ (י-ם) 226/02 א"מ חניות ירושלים 1993 בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, מיום 5.5.04, ע' 4.

63. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה הנדונה בעע"ם 8286/07 רכבת ישראל נ' עיריית הרצליה (14.3.11) (להלן: "פרשת רכבת ישראל"). באותו עניין נדונו היטלי פיתוח שהוטלו על רכבת ישראל במהלך בניית תחנת רכבת חדשה בעיר הרצליה. במתחם התחנה נמצא גם חניון ללא תשלום המשרת את באי התחנה, ואל החניון מובילים כבישי גישה שבהם ניתן לנסוע באין מפריע, ואין הכרח להשתמש בשירותי הרכבת כדי לנסוע בהם. רכבת ישראל טענה כי השטחים שבגינם חויבה – ובין היתר כבישי הגישה – הם בגדר "רחוב", אשר על פי חוקי העזר של הרצליה אין לחייבו בהיטלי פיתוח. באותו מקרה עמדה לפתחו של בית המשפט העליון שאלה עקרונית, והיא – לאיזו הגדרה של המונח "רחוב" יש לפנות לצורך הדיון בהיטלי פיתוח – האם להגדרה שבסעיף 269 לפקודת העיריות, או שמא להגדרה הקבועה בפקודת הפרשנות.

64. אכן, באותו עניין נדונו היטלי פיתוח, ולא חיוב ארנונה. ואולם, בית המשפט הפנה לדברי השופט פוגלמן בעע"מ 4612/06 עיריית לוד נ' רכבת ישראל בע"מ (מיום 24.7.07), בפסקה 11:

"בצד האמור נעיר עוד, כי התכלית בבסיס מתן פטור לנכס שהוא בבחינת "רחוב" מתשלום ארנונה (עליה נעמוד בהמשך הדברים), נכונה ומתאימה גם למתן פטור מתשלום היטלי פיתוח. גם בכך יש לתמוך בתוצאה אליה הגענו, לפיה הגדרת "רחוב" הפטור מארנונה, תשמש אותנו גם להגדרת "רחוב" הפטור מתשלום היטלי פיתוח".
בית המשפט הוסיף בעניין זה:

"… חיובי ארנונה עומדים על הציר שבין הצורך של הרשות לכלכל את צעדיה – תרתי משמע – לטובת תושביה, לבין שימוש לא מידתי בכוח הגבייה. בראייה זו נדמה, כפי שנקבע בפסק דין עיריית לוד, שהתכלית בהגדרת המונח רחוב לצרכי גביית ארנונה, דומה מאוד לזו המונחת בהטלתם של היטלי פיתוח" (פרשת רכבת ישראל, בפסקה 7).

בית המשפט העליון אף הזכיר את הפסיקה העוסקת בפרשנות המונח "רחוב" בהקשר של פטור מארנונה: א. ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156 (1999), שם נקבע כי "מכאן, ש'רחוב' לצורך הגדרת נכסים בסעיף 269 לפקודת העיריות הוא נכס שהנהנה העיקרי מן השירותים הניתנים לו על ידי הרשות המקומית הוא הציבור הרחב" (ע' 166); ב. ב"ש 28/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' עיריית דימונה ואח' פ"מ תשנ"ג(2) 309, שם קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע מפי השופט גרוניס (בתפקידו דאז) כי: "…הגורם המאפיין רחוב הוא השימוש בו כשטח למעבר של כלי רכב ואנשים ממקום אחד למקום אחר. אלמנט זה אמנם אינו מופיע בהגדרה הסטטוטורית של "רחוב", ברם, אין ניתן להתעלם ממנו, שכן הוא המייחד נכס כזה משטחים אחרים הפתוחים לציבור".

65. מסקנתו של בית המשפט העליון באותה פרשה הייתה כי יש להסתייע בהגדרת המונח "רחוב" הקבועה בסעיף 269 לפקודת העיריות, תוך התחשבות בהגדרת המונח כפי שהיא מופיעה בפקודת הפרשנות, ותוך הענקת המשקל הראוי לעמדת הפסיקה בנדון. באשר ליישום הדברים, נאמרו הדברים הבאים בנוגע לחיוב כביש הגישה לתחנת הרכבת:

"שטח זה אינו מעורר קושי. שני פסקי הדין קבעו שהשטח מהווה "רחוב". הכביש משמש מעבר לכלי רכב. בפסק הדין הראשון נקבע כי השטח עונה על הגדרת המונח רחוב הקבועה בפקודת הפרשנות, ובפסק הדין השני צוין כי השטח מהווה רחוב גם לפי פקודת הפרשנות וגם לפי פקודת העיריות. תוצאה זו נראית לי רצויה, ועל כן אין תמה שאף לא הוגש ערעור על קביעה זו" (בפסקה 8א. לפסק הדין).

לנוכח מסקנותיו אלה של בית המשפט העליון, נראה גם שאין לחייב בארנונה כביש גישה לחניון.
בענייננו אין חולק כי הכביש הטבעתי משמש ככביש גישה לחניון. הצדדים גם הזכירו שימושים נוספים הנעשים בכביש הטבעתי – אוטובוסים של חברת "אגד" נוסעים בכביש זה; אנשים פרטיים נוסעים בכביש זה לצורך הורדה ואיסוף של נוסעים (וזאת אף מבלי שנעשה שימוש בנתיב המהיר או בשירותי החניה של מתחם "חנה וסע"). השימושים הנוספים תומכים במסקנה כי מדובר ב"רחוב". נמצא אפוא כי הכביש הטבעתי הוא "רחוב", וככזה הוא פטור מארנונה.

סוף דבר

66. הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שהחלק המערבי של מתחם "חנה וסע" יהיה פטור מארנונה לשנת 2011, והכביש הטבעתי יהיה פטור מארנונה אף הוא. ביחס לסיווג המתחם כ"חניונים" – נדחה הערעור.

67. לנוכח דחיית הערעור בשאלה העיקרית, ובשים לב לקבלת הערעור בשתי השאלות
האחרות – תחויב המערערת בשיעור מופחת של שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ד, 26 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.